בחודש ינואר 2018 בטיול שעשיתי ביבשת דרום אמריקה נחשפתי לסיפורים על השבטים, ילידי היבשת. במיוחד סוקרנתי מגורלו של שבט הסלקנאם.
שבט הסלקנאם, הידוע יותר בשם אונה, היו ילידים מיבשת דרום אמריקה של האי הגדול טיירה דל פואגו. אנשי השבט היו נוודים, ציידים ומלקטים. וחיו בשלום עם הסובב אותם עד לבואו של האדם הלבן ששינה את גורלם.
מקורו של אונאס לוחם אונה.
בני השבט היו צאצאים של בני טוהלצ’ה, שגרו בפטגוניה שמצפון למצרי מגלן, איתם חלקו דמיון פיזי, שפה ומנהגים. הם היו בעלי גובה ממוצע של 1.80 מטר, שרירים, בעלי כתפיים רחבות ועור שזוף.
היסטוריה.
אבותיהם של שבט אונה הגיעו אל טיירה דל פואגו עוד לפני שהאזור הפך לאי. הם חלקו את האי עם שבט “האוש”, וחלקו איתם תכונות תרבותיות ופיזיות רבות. אונה התגוררו בעיקר בצפון ובמרכז האי.
הקשר עם האדם הלבן החל בשנת 1520 כאשר מגלן גילה את המיצר הנושא את שמו. הואה ראה את המדורות של אנשי השבט שגרו באיזור, ונתן את השם “ארץ האש” לאיזור. 
הקשר עם האדם הלבן המשיך באופן אקראי, עד לעשורים האחרונים של המאה התשע-עשרה עם בואם של המתנחלים הבריטים שהגיעו אל האי בחיפוש אחר זהב, הרפתקה או אדמה חקלאית. רצח, אונס של נשים, פלישה לאדמתם ופיזור המזון שלהם (הגואנאקו) גרמו לסלקנאם לפרוץ לחוות ולהרוג את הכבשים לאוכל.
הסלקנאם הגיב על התקפותיו של הגבר הלבן על ידי פגיעה בחצים או שריפת בתיהם.
חברות הבקר המשיכו להשמיד את האוכלוסיה על ידי מימון ההרג, ובעיקר שילמה לחקלאים שכבר גרו באיזור. הם שילמו פאונד עבור כל בן שבט בוגר וחצי פאונד עבור כל ילד. אוזניים, ידיים ושדיים של נשים היוו כהוכחה.
אירועים אלה הביאו בהדרגה לרצח עם שהביא להכחדתם כמעט לחלוטין. למגע הקבוע עם האדם הלבן היו השלכות הרסניות על קבוצה אתנית זו, שכן בואו של האדם הלבן הביא עימם מחלות מידבקות כשחפת ואבעבועות, ועקירה משטחי הציד שלהם. בשנת 1881 נותרו כ- 4,000 איש.
בשנת 1891 האוכלוסייה מנתה לא יותר מ -2,000 איש.
עם השנים מנו מעט יותר מ 800 איש שהיו במצב של גסיסה עקב שינוי אורח חיים ומחלות. ב -1974 מתה הנציגה הטהורה האחרונה של קבוצה אתנית זו, אנג’לה לויז.
צאצאים של האונה גרים בחלק הארגנטיני של האי הגדול של טיירה דל פואגו ויוצרים את קהילת רפאל איסתון בארגנטינה.
ארגון חברתי של אונאס.
הבסיס החברתי בשבט היה המשפחה, האב, האם, והילדים. הם יצרו “חמולות” של 40 עד 120 איש בעלי סמכות שיפוטית על שטח ציד. הגברים גם לקחו נשים משבטים אחרים. חיי הנוודים של הסלקנאם דמו לאלה של הציידים של פטגוניה. לכל חבר היו חובותיו: האיש ציד ועשה כלי נשק, האשה, עבודות הבית, טיפול בילדים, הובלת והתקנת הבית. את בתיהם בנו בעזרת מקלות שיצרו מבנה עגול שכוסה על ידי עורות בעלי חיים.
לתרבות זו היה עולם רוחני רחב, המתבטא בטקסים שנקראו “האין”, טקס של חניכה מינית, שבו גילו המתבגרים את סודות השבט שמטרתם היתה לשמר את הסדר החברתי שלהם: הפטריארכיה.
דת, טקסים ואמונות של אונאס.
האונאס חגגו טקסי חניכה גברית, שבמהלכם סיפרו להם הזקנים סודות שבטיים ולימדו את המסורת. בטקסים אילו נהגו לצייר על הגופות בצורות שונות, בנוסף למסכות, שדימו אותם לשדים.
טקסי חניכה אילו נקראו האין; התבגרות המינית, ושינתה את מעמדם מילדים לבוגרים.
נשים לא עברו טקסים אילו. הטקסים התבססו על מיתוס שסיפר כי בעבר הנשים הן ששלטו בגברים ללא רחמים, על ידי טקסי רוחות. הגברים השתלטו על הטקסים והפכו לדומיננטיים בעזרת ציור על הגופות שדימו אותם לרוחות כפי שהנשים עשו.
כוחה של תרבות אונה היה ללא ספק ציורי הגוף.
אנשי השבט היו פוליתאיסטים -האמינו בריבוי אלים, כמו כן גם השמש והירח היו חשובים להם מאוד. השמש, בעלה של הירח, רצה אחריה כדי להענישה מבלי להגיע אליה. הירח ייצג רוח רעה שגרמה לכל רע.
“השאמאנים”, אנשי הרוח בשבט, סייעו לציידים ולריפוי מחלות, הם קיבלו את כוחם מרוחות ה”שמאנים “המתים, שנגלו להם בחלומות. המתים נקברו בשטחיהם, המשפחה שרפה את חפציהם ועזבה את המקום משום האמונה לשכוח את המתים עלי אדמות.
“השמלה” של אונאס.
האונאס הלכו עירומים. על מנת להגן על עצמם מפני הקור והגשם, לבשו שכבת עור ארוכה של לאמה או שועל , שכיסה אותם מהצוואר עד הברכיים. הם נעלו מוקסינים, נעליים עשויות עור מקצות רגלי הלאמה, תפור בשיער.
מזון וכלים.
מזונם היה ציפורים, לאמות, שועלים אדומים וקורואים, כמו כן מאכלי ים שונים.
אונאס הכין כלי אבן, עצם ועץ, הם חיו מן הטבע, מבלי לעבד את האדמה. הנשק העיקרי שלו היה הקשת והחץ. הם השתמשו גם במתלה ובצלצל.
מה קרה לאונאס.
הסלקנאם, שנקרא אונאס, חי אלפי שנים בשטח שאנו מכנים “טיירה דל פואגו”, אולם כאשר הגיעו המשלוחים הראשונים של נווטים ומתנחלי אירופה, חלה התנגשות בין שתי תרבויות. הגעתו של האדם הלבן בחיפוש אחר עושר ואדמות חדשות העבירה את אונאס מהשטחים המסורתיים שלהם. המנהגים ודרכי החיים השונים הפכו את הדו-קיום בשלום לבלתי אפשרי, כך שהקשתות והחצים לא יכלו לעמוד בפני הנשק של האדם הלבן.
אונאס נכחדה בעיקר בגלל העימותים, המחלות המדבקות, המחסור במזון ואובדן אדמותיהם. היום חיים צאצאים של האונאס בחלק הדרומי של ארגנטינה.
אנשי שבט הסלקנאם היו ייחודיים יחסית לשבטים שסבבו אותם באותה תקופה, עקב טקסי החניכה בהם צבעו את גופם שהיוו כוחם התרבותי.
בעיירה פורבניר באיזור טיירה דל פואגו, קיים מוזיאון צנוע בשם פרננדו קורדרו רוסקה, שהקים בזמנו שוטר מקומי לשימור התרבות המיוחדת הזו. הוא אסף פריטים ועדויות שונות של אנשי השבט וריכז הכל במוזיאון קטן זה באי לזכרם.
הצ’יליאנים אינם שוכחים את ההיסטוריה שלהם. בכל הזדמנות מוצגות הדמויות הצבועות של אנשי שבט הסלקנאם, אם כדמויות בגודל מלא, מגנטים, גלויות ומזכרות שונות.
בדצמבר 2016 התקיימה תערוכה גדולה בצ’ילה במוזיאון הלאומי לאמנויות יפות
בה הוצגו תמונות של קהילות קאווסקר, סלקנאם ויגאן.