העולם חג במחזוריות של חיים ומוות ללא הרף. מיתה והתחדשות, חיים. עלה מתייבש ונופל, יוצר מקום לעלה חדש לצמוח.
פרי שנרקב גם יזין את האדמה הטובה וגם ייתן מקום לפרי חדש להגיע. הריסה של בניין (מוות) ובניה במקומו בנין חדש יציב ומתקדם (התחדשות). סיום קריאה של ספר יוביל להתחלה של ספר חדש ועוד ועוד… החיים מוקפים בהרבה מיתות וחיים. כל סיום של משהו הוא מוות קטן, שנותן מקום לחיים חדשים. וכמובן, מוות של אדם או בעל חיים אהוב ולידה מחדש…..
השפעת המוות על החיים.
המוות הוא חלק בלתי נמנע מהחוויה האנושית, ובעל השפעה רבה על האופן בו האדם תופס וחי את חייו. המודעות לסיום הבלתי נמנע, משפיעה על הערכים בחייו של האדם, ההחלטות, ההשקפה הפילוסופית ויחסיו אל מול האחר, ומעצבת את חיי הפרט לחיים בעלי משמעות והצבת מטרות.
מודעות זו מובילה לעתים קרובות לחשוב על קוצר החיים ושבריריותם. ידיעה והבנה של מצב זה, תגרום בדרך כלל למוטיבציה לעשייה, מימוש מטרות, חלומות וחוויות בידיעה שהזמן מוגבל. מתוך הבנה לטבעם הסופי של החיים, בני אדם לעיתים מציבים סדר עדיפויות וחשיבות שונה לפעילויות השונות שברצונם להשיג בחייהם: הגשמה אישית, בניה והתמודדות במערכות יחסים וחתירה להישגים אישיים. בני אדם ישאפו להפיק את המרב מהזמן ש”ניתן” להם וישאפו לחיים אמיתיים ומספקים, במקום להיכנע ללחצים חברתיים או שטחיים. כמו כן, הידיעה, יכולה להעצים את השמחה והיופי שבחוויות היומיומיות, ולהפוך רגעים של אושר, אהבה וחיבור אמיץ וכן לאנשים היקרים לנו בחיים. מודעות זו מעודדת הערכה עמוקה יותר לרגע הנוכחי, לכאן ועכשיו, ולטבע החולף של חוויות, ומטפחת דרך חיים מכוונת ומודעת יותר.
מודעות זו מובילה לעיתים להתבוננות קיומית ומעלה שאלות בסיסיות לגבי מטרת וערך החיים, ומניעה אנשים לחפש הבנה ומשמעות עמוקה יותר לחייהם. עבור חלקם, יחזק המוות את הנכונות לחיים מוסריים, יפתח רצון לתרומה חיובית לחברה, אשר יהפכו את חייהם למשמעותיים יותר.
מבחינה פילוסופית, היה נושא זה נושא מרכזי במחשבה הקיומית. הוגים כמו סרן קירקגור (שחקר החוויה האישית של הפרט, חשיבות הבחירה האישית, החופש הבחירה מול אי הוודאות של החיים) טען כי התמודדות עם המוות חיונית לחיים. לדבריו, קבלת מצב סופי זה, מאלצת את בני האדם להתמודד עם קיומם, לבצע בחירות מודעות ולקחת אחריות על חייהם. נקודת מבט קיומית זו מעידה על כך שהמוות הינו מרכיב יסוד שנותן לחיים את צורתם ומשמעותם.
זאת ועוד, נוכחות המוות יכולה לשפר את חווית החיים על ידי העצמת רגשות וטיפוח אומץ. אובדן אדם יקר, על אף הכאב והצער, מגביר את חשיבות האהבה וחיבור הבן אישי, ומדגיש את פגיעות ועדינות החיים וחשיבות קשרים אלו, ובמקביל, יכול להוביל לצמיחה אישית, אמפתיה והבנה עמוקה יותר של המצב האנושי. מצב בלתי נמנע זה, מעודד אנשים להתעמת עם הפחדים שלהם, עם רגישויות וחוסנם הפנימי, שעשוי להוביל אותם לחיים נכונים יותר עבורם, חיים של רגש חמלה וכוח.
בני האדם אינם חושבים על המוות בחיי היום יום בדרך כלל, ומדחיקים את המחשבה על כך. חלקם יחוו פחד מעצם המושג מוות, המצביע על סופיות מוחלטת של החיים, ומעצם היותה של נקודת סיום אי שם בהמשך הדרך.
בנוסף להשפעתו הרגשית, למוות יש גם תפקיד מעשי במעגל החיים. התהליך הטבעי של הזדקנות ומוות מאפשר חידוש והתחדשות החיים. במערכות אקולוגיות, מוות של אורגניזמים מספק חומרים מזינים חיוניים התומכים בצמיחה חדשה, ושמירה על האיזון והקיימות של הסביבה. דברים מתפוררים ויוצרים מקום להתחדשות…. בהרבה מקרים “מוות” הוא סיום שהוא בעצם התחלה חדשה, בניה, התקדמות או התפתחות וקידמה. באופן דומה, בחברות אנושיות, חלוף הדורות מאפשר אבולוציה תרבותית, העברת ידע והופעת רעיונות וחידושים חדשים. המוות, אם כן, הוא חלק בלתי נפרד מהסדר הטבעי, המאפשר את מחזור החיים וההתקדמות המתמשכת.
כמו כן, המוות משפיע באופן עמוק על מבנים חברתיים ומנהגים תרבותיים. מנהגים, טקסים ומסורות רבים סביב המוות נועדו לעזור לקהילות להתמודד עם אובדן מספקות נוחות ותחושת המשכיות, מחזקות קשרים חברתיים וערכים משותפים, וכבוד כלפי הנפטר. מנהגים אלו, כדוגמת הלוויות ואזכרות, או תהלוכות, משמשות כמפגשים קהילתיים חברתיים, בהם מתכנסים אנשים יחד, מביעים צער, מציעים תמיכה זה לזה, או חוגגים את החיים על כך שהיו חלק מחייו של הנפטר. כך, המוות לא רק משפיע על היחיד, אלא גם מחזק את אופי פני החברה.
קבלת המוות באוכלוסיות שונות.
המוות הוא חוויה אוניברסלית, אך תפיסתו משתנה מאוד בין דתות, אמונות ותרבויות שונות. השקפות מגוונות אלו מעצבות את האופן שבו יחידים וקהילות ניגשים לסוף החיים, מתמודדים עם אובדן ומוצאים משמעות בתמותה. הנה מבט על האופן שבו דתות, אמונות, תופסות את המוות:
נַצְרוּת – הנוצרים מאמינים שהמוות אינו הסוף אלא מעבר לחיי נצח. אמונה זו מבוססת על תחייתו של ישו המשיח, המסמלת ניצחון על המוות והבטחה לחיי נצח למאמינים. לאחר המוות, הנוצרים מאמינים שנשמות נשפטות ונשלחות לגן עדן או לגיהינום. גן עדן נתפס כחיבור נצחי עם אלוהים, בעוד שהגיהנום נתפס כהפרדה נצחית מאלוהים.
אמונה זו בחיים שלאחר המוות מעניקה נחמה ותקווה לרבים, שכן היא מדגישה את הרעיון של מפגש מחודש עם יקיריהם וחיים ללא סבל. כמו כן לעתים קרובות נוצרים מתייחסים למוות בתקווה ובנחמה, ומאמינים בהבטחה של חיי נצח ונוכחות אלוהית. הדבר בא לידי ביטוי בטקסי הלוויה ובתפילות, המדגישים את תחיית המתים וחיי נצח.
אִסלַאם – האיסלאם מלמד שהמוות הוא מעבר לקיום חדש, שבו אנשים ישפטו על ידי אללה על סמך מעשיהם בחיים. הצדיקים זוכים לגן עדן, בעוד שהחוטאים מתמודדים עם עונש בגיהנום. האיסלאם רואה את החיים הארציים כזמניים וכמבחן לחיי הנצח בעולם הבא, הקשורים לרוב במושגים של שיפוט אלוהי, שכר ועונש. המוות מסמל את המעבר מקיום זמני זה לקיום נצחי. זמן המוות נקבע מראש על ידי אללה. לכל אדם יש זמן מועד למות, שאינו ניתן לשינוי. המוות הוא חלק מהרצון והתוכנית האלוהית של אללה, עקב כך מעודדים את המוסלמים לקבל אותו בסבלנות ובאמונה.
הינדואיזם – בהינדואיזם, מוות נתפס כמעבר ולא כסוף. ההינדים מאמינים בסמסרה, מעגל מתמשך של חיים, מוות ולידה מחדש. מחזור זה מונע על ידי קארמה, חוק הסיבה והתוצאה, כאשר פעולותיו של האדם בחיים אלו קובעות את נסיבות החיים העתידיים. קארמה ממלאת תפקיד חשוב בהבנה ההינדית של מוות ולידה מחדש. פעולות טובות מובילות ללידה מחדש טובה יותר, בעוד שפעולות רעות מביאות לחיים הבאים מאתגרים יותר. המטרה הסופית היא לצבור קארמה טובה ולטהר את הנשמה. תפיסה מחזורית זו של חיים ומוות מדגישה את המשכיות הנשמה.
בודהיזם – בבודהיזם המוות נתפס כחלק בלתי נפרד ממעגל החיים הטבעי. והוא קשור לקביעות, סבל ומעגל הלידה מחדש. בדומה להינדואיזם, הבודהיזם מלמד את המושג סמסרה, מחזור הלידה, המוות והלידה מחדש. מחזור זה מונע על ידי קארמה, ההשפעות המצטברות של מעשיו, מחשבותיו ומילותיו של האדם. קארמה בבודהיזם מתייחסת למעשי האדם המשפיעים על החיים העתידיים, ומשפיעה על תנאי הלידות העתידיות שלו. מעשים חיוביים יובילו ללידות מחדש חיוביות, בעוד מעשים שליליים יביאו לגלגול נשמה פחות חיובי. המוות הינו נקודת מעבר לגלגול הבא וחלק טבעי מהמסע לעבר הארה.
יַהֲדוּת – ביהדות המוות נתפס כמעבר טבעי, חלק טבעי ובלתי נמנע מהחיים וחלק מתוכניתו של אלוהים. היהדות שמה דגש חזק על החיים ועל העולם הנוכחי, כאשר האמונות סביב המוות והחיים שלאחר המוות משתנות בין מסורות יהודיות שונות. חלק מהיהודים מאמינים בחיים שלאחר המוות, שבו נשמות מתוגמלות או נענשות על סמך מעשיהן הארציים, בעוד שאחרים מתמקדים יותר בחיי צדק בהתאם למצוות האל.
תרבויות ועמים
מסורות אפריקאיות
לתרבויות אפריקאיות רבות יש מסורות ואמונות עשירות סביב מוות, ולעתים קרובות כרוכות בסגידה לאבות. עקב האמונה שהמתים ממשיכים להשפיע על החיים, מבוצעים טקסים על מנת לכבד ולתקשר עם אבות והאבות הקדמונים. חיבור זה בין חיים למתים מדגיש את המשכיות הקהילה ואת חשיבות כיבוד האבות, וזיכרון את אילו שעזבו את העולם.
תרבויות ילידיות של אמריקה
לתרבויות ילידיות ביבשת אמריקה יש לעתים קרובות אמונות מגוונות לגבי מוות, אך רבים חולקים יראת כבוד לעולם הטבע (חיים עם הטבע בהרמוניה) ומעגל החיים והמוות. יש המאמינים בעולם הרוח שבו מתגוררים האבות הקדמונים, וטקסים מבוצעים על מנת לכבד את המתים ולהבטיח את מעברם השלו. פעולות אלו מדגישות את הקשר בין החיים, המוות והסביבה.
תרבויות מזרח אסיה
בתרבויות מזרח אסיה המושפעות מקונפוציאניזם, טאואיזם ובודהיזם, מוות נתפס לעתים קרובות כחלק טבעי ממעגל החיים. חשיבות וכיבוד האבות הקדמונים בא לידי ביטוי על טקסים והנחת מנחה, פסטיבלים לכבוד המתים ושימור זכרם. ההתמקדות בהרמוניה, כבוד והמשכיות בין הדורות מדגישה את החשיבות התרבותית של קשרים משפחתיים וחברתיים.
התרבות הסינית
קונפוציאניזם – הקונפוציאניזם שם דגש חזק על אדיקות משפחתית והמשכיות השושלת המשפחתית. המוות נתפס כמעבר ולא כסוף, שמירה על טקסים נאותים וכבוד לאבות הקדמונים היא בעלת חשיבות. פולחן אבות הוא מנהג מפתח, שבו בני משפחה שנפטרו זוכים לכבוד וזוכרים אותם באמצעות טקסים ומנחות. אילו מבטיחים את החיים שלאחר המוות לאבות קדמונים ושחכמתם וסגולותיהם יזכרו ויישמרו.
טאואיזם – הטאואיזם רואה במוות חלק טבעי ממחזור החיים והרחבה של הטאו, העיקרון הבסיסי העומד בבסיס היקום. הטאואיסטים מאמינים בהרמוניה של חיים ומוות, ורואים בהם ככוחות המשלימים זה את זה. לא חוששים מהמוות אלא מקבלים אותו כשיבה לטאו. תרגולים כגון מדיטציה והתפתחות פנימית מטרתם לטפח אריכות ימים והרמוניה רוחנית, במטרה להשיג אלמוות או אחדות עם הטאו.
בודהיזם – בבודהיזם הסיני, המוות נתפס כחלק ממעגל הסמסרה (לידה מחדש). טיב פעולותיו
של האדם (קארמה) קובע את גורל גלגוליו העתידיים. המטרה הסופית היא להשיג הארה (נירוונה) על מנת לצאת ממחזוריות הלידה והמוות. טקסים לנפטר, כגון מזמורים ומנחות, מבוצעים על מנת להבטיח לידה מחדש חיובית ולסייע לנשמה במסעה.
תרבות יפן
שינטואיזם – השינטואיזם, הדת האתנית הרווחת ביפן, רואה את המוות תוך התמקדות בדיכוטומיה של טוהר וזיהום. המוות נחשב לטמא, ומקיימים טקסים לניקוי וטיהור.
פולחן אבות הוא משמעותי, ובני משפחה שנפטרו מוערכים כקאמי (רוחות). פסטיבלים
וטקסים, כמו אובון, מתקיימים על מנת לכבד ולתקשר עם אבות אבות, לחיזוק קשרים משפחתיים והמשכיות.
בודהיזם– השינטו והבודהיזם מתקיימים ביפן זה לצד זה מעל אלף שנים, קשה מאוד להפריד בין יחסן לחיים,
אך ובדומה למקבילו הסיני, מדגיש את מעגל הלידה מחדש והשאיפה להארה. תרגולים כגון קריאת סוטרות וטקסי אזכרה מבוצעים על מנת לסייע לנפטר להגיע ללידה מחדש רצויה וטובה. זן בודהיזם, עם ההתמקדות שלו בתשומת לב ובקביעות החיים, מעודד קבלה שלווה של המוות.
התרבות ההודית
הינדואיזם – בהינדואיזם, (ריבוי אלים) המוות הוא חלק בלתי נפרד ממחזור הסמסרה. הנשמה (אטמן)
עוברת גלגול נשמות המבוסס על קארמה, כאשר המטרה הסופית היא moksha (שחרור ממעגל הלידה
מחדש). טקסי מוות, כגון שריפה ופיזור אפר בנהרות קדושים, מבוצעים על מנת לסייע במעבר
הנשמה. הבהגווד גיטה מלמדת שהנשמה היא נצחית ושהמוות הוא רק שינוי צורה,
תוך שימת דגש על קבלה פילוסופית של תמותה.
בודהיזם – בבודהיזם ההודי (תורת הבודהה), תפיסת המוות מתיישרת עם ההשקפה הבודהיסטית הרחבה יותר של סמסרה (גלגול נשמות/ לידה מחדש) ונירוונה. המטרה היא לברוח ממעגל הלידה מחדש באמצעות הארה. מדיטציה על מוות וארעיות היא תרגול של הענקת תשומת לב ומקום לשחרור מחשבתי וקשיבות – הפניית הקשב לתופעות המתרחשות ברגע הנוכחי באופן מכוון ובלתי שיפוטי, ועזרה לבני האדם להתכונן למוות שלהם וסיוע לאחרים במעבר שלהם.
תפיסת המוות משתנה באופן משמעותי בין דתות, אמונות ותרבויות, ומשפיעה על האופן שבו אנשים וקהילות מתמודדים עם תמותה, מוצאים משמעות ומעצבים את חייהם. בין אם נתפסים כמעבר לחיים שלאחר המוות, שלב במסע מחזורי או הסוף המוחלט. נקודות מבט מגוונות אילו, משקפות את ההשפעה העמוקה והאוניברסלית של המוות על החוויה האנושית.
באהבה גדולה
רבי