כמה רחוק הייתם מוכנים לנסוע בשביל חיבוק? אמה, אחת הדמויות הרוחניות המיוחדות, שעוד מילדותה התמסרה לעזרה לסובבים אותה, נודעה עם השנים בחיבוק שהיא מעניקה לכל מי שמגיע לראות אותה. במהלך השנים התפרסמה בעולם כאמה, האם המחבקת, האם של כולם. רבים בעולם מתחברים לדמותה בשל הצניעות והפשוטות שבה. היא מהווה דוגמא אישית בדרך בה היא חיה את חייה.
אחרי שהכרתי לכם את אמה המחבקת במאמר הקודם, על הדרך נפתחה לי הסקרנות (ידועה כסקרנית גדולה…), ובררתי כדרך אגב מתי היא נמצאת במרכז שלה בהודו ואיפה הוא בכלל על המפה… באותו עיתוי שהיורשת התכוונה לנסוע להודו ללא קשר, תכננתי להצטרף אליה ממש רק לשבוע קצר על מנת אולי, ממש אולי לחוות את החוויה על בשרי כמו שאומרים… ובכלל אם המטרה ,שהיא חיבוק, מאמה ובהודו, כדאי לבדוק שהיא בבית, לא?
אז נכנסתי לאתר שלה לבדוק אולי אגלה פרטים חדשים, משהו מעודכן. והנה, פרסמו את תאריכי המסע שלה באירופה בחודשים הקרובים. בכל עיר מרכזית שתבקר בה תשהה במשך יומיים. בן השאר תהיה גם בהולנד לכנס של יומיים. וזה סגר לי את הפינה. אם היתה התלבטות, חשש או סקרנות במימד זעיר , זה הפך בן רגע להתלהבות וסקרנות בממדים אחרים. אחרי בירורים מול נציגות ישראלית קטנה שיושבת בכפר OLST בשם רותם, וחיפוש אחר כרטיס טיסה, סגרתי את כל הפינות כמעט בלי לחשוב יותר מידי.
אמה הינה אני באה.
29.11.2017 הולנד, בדרך לאוטרכט. ל Houten לכנס של אמה.
הגענו למרכז. חנינו. השעה 11 בבוקר. קררררר. המקום הומה באנשים.
אנחנו באולם הראשון הגדול יושבים על הספסל ממתינים לחלוקת כרטיסים. כל האולם מלא אנשים שעדיין לא קבלו חיבוק. צעירים, מבוגרים, משפחות עם ילדים, אנשים גם מהמדינות בסביבה. יחסית התור לכרטיסים קטן אבל התור לחיבוק גדול.
באולם 4 דוכנים של אוכל. מערבי והודי. קבלנו כרטיס חום. שאלו אם אנחנו פעם ראשונה בכנס של אמה… נכנסנו למצב של המתנה.
עברנו לאולם השני. גם הוא גדול מאוד מלא אנשים, חלקם יושבים מול הבמה, חלקם מסתובבים, כולם ממתינים לחיבוק. על הבמה אמה והצוות שלה, שמובילים או לוקחים את האנשים אליה וממנה.
יש סדר. והכל ברגוע. שירים ומוסיקה בהתאמה נשמעת ברקע.
היא נותנת חיבוקים ללא הפסקה. את הכל רואים גם על המסכים הגדולים. חלק יורדים עם חיוך חלק בוכים חלק מאושרים שהצליחו.
הכרטיס שלנו חום כהה.
כבר הספקנו לאכול. אכלתי כמה כדורי ירקות טעימים דווקא. וסלט ירקות קטן.
ועכשיו מרימים שלט עם כל מיני צבעים של כרטיסים. אנחנו מסתבר יושבים מקדימה בשורה השנייה. כך נאמר לנו… הבטחות הבטחות…
הספקתי לצלם כמה תמונות לפני שפנו אלי בבקשה לא לצלם… והיא יושבת שם ומחבקת בקבוצות של עשרות. לכל קבוצה כרטיס שבו אות ומספר, שהחליף את ההוא עם הצבע… וכולם מחכים. השירים ברקע עם תרגום לאנגלית. הרבה היפים של שנות השישים והשבעים. הדמויות כאילו לקוחות מתוך הסרטים של דוקו. מה שראיתי רק בטלויזיה ממש חי עכשיו מולי מאותן שנים.
השעה 15:43 הפסקה.
פינו את אולם החיבוקים הגדול. מארגנים את האולם עבור הסשן של הערב. מתוכנן שבשעה 17:00 נקבל כרטיס לחיבוק, (ההוא עם האות והמספר…) בשעה 19:00 יתחיל שיעור עם אמה. רק לאחר מכן ימשיכו החיבוקים.
אמה יצאה לנוח. אז ממתינים.
מתקרבים לחמש. מרכזים את כל מי שמחזיק כרטיס עם צבע באיזור מסוים באולם הראשון. אנו שם ממתינים, הלחץ מסביב גובר. תכף יסדרו אותנו בקבוצות לפי צבע הכרטיס.
מימול, בחצי השני של האולם המון אנשים יושבים על ספסלי עץ ללא כרטיס. באו בכל זאת לספוג אנרגיות. היום היא מסיימת את סיקורה בהולנד וממשיכה בדרכה לפינלנד וספרד. מכאן הביתה להודו…
עכשיו 17:00 מחלקים אותנו לקבוצות לפי צבעי הכרטיסים שחולקו קודם לכן. אחד על הראש של השני. למתנדב שמסדר את כולם כבר אבד הקול והוא רק מזיז את השפתיים.
סוף סוף קבלנו מספר: L1. מובילים את כולם לאולם החיבוקים הגדול.
הערב יתחיל בשיעור של אמה, ומישם הערב ארוך.
אנו יושבות בשורה העשירית לפחות מול הבמה. על כל כסא מונחים מכסה פלסטיק שקוף ומעטפה לתרומה.
בינתיים אנחנו צריכות לשירותים….
19:00 ועכשיו היא נכנסת. הכל מתחיל.
היא צועדת לבמה לאט. מקושטת, עם כתר כסוף לראשה, לבושה בלבן. מחבקת איזה זוג ומפזרת פרחים. מתיישבת במקומה מחויכת. סביבה כל הזמן ילדים. מגישים אליה כמה כדים גדולים מלאים במים, היא מברכת אותם.
את המים מחלקים מתנדבים בצלוחיות קטנות לכל הקהל העצום הזה שיושב איתנו באולם. זה הזמן להשתמש במכסה. המנחה על הבמה אומר שאפשר להרטיב את השפתיים בינתיים או לשתות לאחר השיעור, אבל מי שכבר שתה לא נורא… המים מבורכים.
אני מחזיקה את הצלוחית אצלי בכף היד, ובינתיים הם נטענים בעוד אנרגיה.
ואז מתחיל השיעור. היא מדברת בהודית. והאדם שיושב לידה מתרגם להולנדית. כאשר על המסכים תרגום באנגלית. אני לא מספיקה לקרא עד הסוף בחלק מהמקרים.
היא מדברת על פחדים, לא לפחד מהפחד שמשתק לפעמים. שכל הכח בא מתוכנו.
מציאת האיזון במה שאנו אומרים וכמה אנו אומרים. יש אנשים שמדברים הרבה ולא אומרים כלום, ויש שמדברים מעט ומבטאים עולם ומלואו. שכל הברואים צריכים אהבה. לתת מעצמנו. צריך לדאוג לחלשים כל הזמן, ככל שאדם נותן יותר כך ליבו מתמלא יותר. יש יותר מידי סבל בעולם. צריך לדאוג לכולם. לתת.
ואז מדיטציה . Ommm
כל מה שהיא אומרת מתרגמים להולנדית. ולי מתרגמים באוזן עד כמה שאפשר.
תדמיינו פנינה לבנה באמצע משולש על המצח. היא לבנה ומפיצה את האור שלה פנימה לתוכנו… ועוד כמה תפילות קטנות כאילו…
החזקתי את צלוחית הפלסטיק עם המים ביד שלי. המים טעונים בהמון אנרגיה מכפות ידי. שתיתי.
ועכשיו. חוזרים לחיבוקים. חם כאן בטירוף באולם הענק הזה.
אנחנו L1
23:11
החיבור לחיבוק.
הגיע הזמן שלנו סוף סוף, מתקרבים לבמה לאט בזוגות. אמה יושבת בלבן על הבמה. סביבה הרבה אנשים. חלקם הסדרנים, כולם מתנדבים. משני צידיה שני טורים של כסאות בהם מתקדמים האנשים אליה, ולידם שני קבוצות של אנשים וילדים שפשוט יושבים שם. אני רואה גם תור קטן של כסאות מאחור מהצד. אילו מתקדמים, בהנחיה כמובן ומושיבים אותם לידה. הם פשוט יושבים שם לידה, עד שהיא מניחה על ראשם את כף ידה ואומרת משהו קצר. וחוזרת לחיבוקים.
על הבמה מובילים את האנשים אחד אחרי השני. כבר התקדמתי אל הבמה. אני יושבת על אחד הכיסאות ומסתכלת על כל הקהל למטה. פשוט מהמם איך כולם מאוחדים. חלקם הם אילו ששרים את כל השירים ברקע. ואני צוחקת אל העולם ואל כולם. אני שם למעלה מביטה עליהם. אני במרחק 2 מטרים קטנים מהחיבוק ופשוט זורחת. אני ממש כאן… מתקדמים לפי הסדר, עוד רגע קטן ממש. אחד הסדרנים שואל מה היא שפת האם שלי. וכנראה לוחשים לה את זה …
אני בתוך הרגע ממש, מובילים אותי אליה, אני מכופפת ברכיים באמצע ממש מולה. מביאה לה פרח. מניחים לי את הראש בתוך הגוף שלה והיא לוחשת לי לתוך האוזן כמה מילים שחוזרות על עצמם. אין לי מושג מה היא אומרת לי. אבל אני טובעת בתוך המצב הזה מבלי לחשוב.
אני מעורסלת בתוך גופה. שקועה במעמקים בן זרועותיה הרכות. מרגישה את הלחי שלה על שלי בחיבור קטן ועדין.
היא מסיימת ללחוש לי, ובסוף לשניה נוספת היא מחייכת אלי במתיקות חיוך לבן וצנוע ומלטפת עם קצות אצבעותיה את הלחי שלי.
ואז היא מניחה מתנה קטנה בכף ידי סוכריה ועלה של ורד. העוזרים מסביבה מנתקים אותי ממנה בעדינות. זמני תם בחיק גופה.
אני קמה זורחת מאושר, מחייכת אל העולם וממנו. עשיתי את המסע הפרטי שלי אל תוך זרועותיה ועכשיו אני אחרי.
בסיום, בדרכי לירידה מהבמה, מזמינים אותי לשבת עם קבוצה של אנשים שיושבים סביבה קרוב על הבמה. פשוט לשבת שם ולספוג אותה עוד טיפה.
נרגשת אני מסרבת בנימוס, עדיין לא מבינה מה קרה כאן לפני רגע, ויורדת מחויכת למטה.
מחויכת מהחיוך החמוד והלטיפה על הלחי…
זהו יומה השני בהולנד. מחר היא כבר מתקדמת ליעד הבא לארצות נוספות במסע שלה באירופה. אילו השעות האחרונות שהיא נותנת את עצמה ואת כולה כאן. והכל בחינם.
אנו חוזרים למושב שלנו המומים, בתוך ים האנשים שעדיין ממתינים לתורם.
תכף נקום ונפליג חזרה הביתה. בדרך חזרה למגרש החניה בדרך לרכב, אנו משאירים את כולם מאחור, צועדים בחושך ובקור בריחוף קל. הראש בתוך החוויה עדיין. שם.
השעה 1:48
אני מכורבלת במיטה אחרי מקלחת מהירה. קרררררר בחוץ. אני מקלידה בנייד ממש מילים אחרונות ומנסה להבין איפה הייתי ממש לפני רגע…
….